פרק 1 | "יחסים עם מסכים" | רותם אבני
🎧 האזינו לפרק המלא — פרק 1 בספוטיפיי | 49 דקות
למה התחלתי להקים את הפודקאסט
כשהתחלתי לצלול לעולם המופלא של עיצוב חווית משתמש (UX), הייתי מוקסם אבל גם הרגשתי צביטה מוסרית. לימדו אותנו איך לבנות ממשקים שמבוססים על עקרונות פסיכולוגיים. איך לגרום לאנשים ללחוץ, לגלול ולהישאר. קיצר, איך להשיג את התוצאה הרצויה של המוצר שעיצבנו.
השאלה האמיתית היא, תוצאה רצויה עבור מי?
אני אגיד לכם עכשיו, זה לא הרצון של המשתמש.
"אנחנו לומדים איך לעשות מניפולציות למשתמשים כדי לקבל תוצאה רצויה. והכלים האלה פשוט מאוד מאוד חזקים ויש להם אימפקט אדיר על האנושות מבלי שאנחנו שמים לב."
כי אם אני מעצב חוויה שמשרתת את הפלטפורמה, ולא את האדם שמשתמש בה, אני פשוט עוד מניפולטור שתורם לאחת הבעיות הכי בוערות באנושות המודרנית,
עיצוב התודעה למיקסום רווח על חשבון הבריאות הנפשית שלנו.
וזה מה שהוביל ללהקים את יחסים עם מסכים.
מה יונג היה אומר על הטלפון שלך
קארל יונג דיבר על הלא-מודע הקולקטיבי, הרעיון שאמר: יש לנו חלק בנפש שמחבר בין כל האנושות. חוויות, דמויות, מוטיבים שחוזרים בסיפורים מכל תרבות ומכל זמן.
זה נקרא ארכיטיפ. תת-מודע קליקטיבי לכל האנושות. חיבור חצי מיסטי, חצי פסיכולוגי שגורם לנו להתנהג ולחשוב בדפוסים דומים.
הוא לא חי מספיק כדי לראות את הטלפון החכם.
אבל אם היה רואה? הוא כנראה היה מתלהב.
כי מה זה הטלפון בעצם? מכשיר שאנחנו שופכים לתוכו את כל התוכן בראש שלנו. שאלות שלא נשאל אף אחד, מחשבות שלא נגיד בקול, פחדים ותשוקות. מיליארדי אנשים. כל יום. שופכים את המודע והתת מודע לתוך מכשיר שמקליט וסוחר בנתונים האלה.
זה בדיוק מה שיונג חלם עליו: חלון הצצה לתודעה הקולקטיבית של האנושות.
אבל יונג גם היה סולד. כי מה שקרה לנתונים האלה זה לא מחקר או הבנה עמוקה של הנפש.
זה כלכלת קשב.
שפע שיוצר עוני
הרברט סיימון, מדען רב-תחומי שזכה בפרס נובל ואחד מאבות ה-AI, אמר את זה עוד לפני פריחת האינטרנט:
"עושר של מידע יוצר עוני של תשומת לב."
— הרברט סיימון
ככל שיש יותר מידע, תשומת הלב שלנו הופכת למשאב נדיר יותר. ויקר יותר. ומי שנתב אותה, שולט.
זה המודל העסקי של גוגל, מטא, טיקטוק וכל שאר שחקניות כלכלת הקשב. הם לא מוכרים לנו מוצר. הם מוכרים את הקשב שלנו, למרבה במחיר.
ואנחנו? נותנים אותו בבזבזנות ובחינם, בלי לחשוב על זה יותר מידי. וזה בדיוק המודל העסקי שלהם.
"אל תחשבו יותר מידי, אנחנו נספק לך מוצא מהיר ויעיל כדי לברוח מרגשות שלילים, שעמום או מאמץ ונעשה הכל כדי שיהיה לך הכי נוח ומענג. ובתמורה נקליט את כל מה שאתה עושה, נלמד אותך, ונבנה מודל ניבוי התנהגות כדי למכור לך דברים".
אפשר לטעון: "אבל הטלפון הוא כמו ספר, גם ספר מושך קשב."
אז ההבדל הוא שספר לא מנסה ללכוד אותך. מחקר של Ward et al. (2017) מ-University of Texas גילה שנוכחות הסמארטפון על השולחן, גם כשהוא כבוי לחלוטין ופנוי כלפי מטה, מפחיתה קיבולת קוגניטיבית זמינה. הספר שלך לא עושה את זה. [Brain Drain, Journal of Consumer Research, 2017]
השפע שהורג אותנו
המהפכה הדיגיטלית הביאה איתה שפע. הרבה מאוד שפע. וזה נשמע טוב עד שמסתכלים על המחיר.
שפע של ידע — גישה לכל מידע בכל זמן ובחינם.
המחיר: פחות סבלנות להתעמק, יותר חשיפה למידע מניפולטיבי, ירידה בחשיבה הביקורתית.
שפע של זמינות — אפשר לתפוס כל אחד בכל רגע.
המחיר: ציפייה חברתית להיות זמין תמיד. בדיקות טלפון קומפולסיביות. חרדת זמינות.
שפע של נוחות — הכל מגיע הביתה, הכל אפשרי מרחוק.
המחיר: פחות מפגשים פנים-אל-פנים, ירידה באמפתיה, פחות רשת תמיכה אמיתית.
שפע של הסחות דעת — הודעות, נוטיפיקציות, פידים. כל הזמן.
המחיר: ירידה באיכות השינה, פחות יכולת להשתעמם, פחות שיח פנימי עם עצמנו.
שפע של יכולות-על — וייז מנווט במקומנו, גוגל מוצא הכל בהמהירות, GPT חושב בשבילנו.
המחיר: "שרירים" קוגניטיבים נחלשים ואנחנו עוברים ניוון של יוכולות אנושיות בסיסיות.
כמו במהפכת המזון המהיר. כולם התאהבו ברעיון של אוכל מהיר, טעים ובזול אבל לא היו מודעים למחירים הבריאותיים שהם משלמים ורק אחרי שנים של הזנחה ועלייה במשקל ובסכרת, הבנו שצריך רגע להאט ולחשוב מחדש על הרגלי הצריכה שלנו, כך גם במהפכה הדיגיטלית.
ועכשיו אנחנו בעשור הראשון של המחיר הדיגיטלי.
"מה שאנחנו צורכים מבחינת תוכן, זה גם מי שאנחנו נהיה. הדעות שלנו, הידע שלנו, הפרספקטיבה שלנו לעולם. מה שנכניס לתודעה שלנו הופך להיות חלק מאיתנו."
— רותם אבני
והנה עדות ממחקר על השפעות השפע של מסכים על בני נוער - מחקר של Twenge et al. (2018) שפורסם ב-Clinical Psychological Science מצא שמתבגרים שמשתמשים ברשתות חברתיות יותר מ-5 שעות ביום סובלים משיעורי דיכאון כפולים מאלה שלא משתמשים כלל. זה לא "מוגזם", זה מדיד. [Twenge et al., Clinical Psychological Science, 2018]
שפינוזה ידע לפני 400 שנה
פילוסוף יהודי שחי לפני ארבע מאות שנה, לפני תעשייה ולפני אינטרנט, אמר:
"בני אדם חושבים עצמם בני חורין מכיוון שמודעים להחלטותיהם, ואינם מודעים לסיבות שגרמו לכך."
— ברוך שפינוזה
אנחנו בוחרים לגלול. אנחנו "בוחרים" לאפשר התראות. אנחנו בוחרים " לכבות את הראש".
אבל הבחירה הזאת, מי מעצב אותה?
הטלפון שבכיסנו הוא המכשיר הכי עוצמתי שנבנה אי פעם לעיצוב התנהגות אנושית. הוא מכיר אותנו טוב יותר מאשר שאנחנו מכירים את עצמנו. והוא בנוי לשרת את הרווח של מי שבנה אותו, לא את המטרות שלנו. וככה לרוב זה נראה אצל המשתמשים.
הסביבה היא זאת שקובעת מה נרצה, מה נעשה ואפילו מה נחשוב. זה הבסיס לתחום מחקר מרתק שנקרא כלכלה התנהגותית. מפה לשם, מה שאני מנסה להגיד זה שהפלאפון הוא סביבה, סביבה דיגיטלית שאנחנו מתנהלים בתוכה ומעוצבים על ידה מבלי שאנחנו שמים לב. זה הבסיס להבין את המשפט "המסר הוא במדיום" של מרשל מקלוהן.
קיצר, זה לא קונספירציה. זה עיניין של עיצוב גאוני שמבוסס על כמויות נתונים בלתי ניתנות לתפיסה למען תעשייה ש"חוצבת" קשב של המונים למען רווח בזמן שהם שכחו (או התעלמו) מהרווחה הכללית של האנושות.
אם זאת, יש תקווה. כי מי שמבין שהסביבה חזקה יותר מכח רצון והיא זאת שמחליטה מה יהיה התוצאה. יזכה למכשיר העצמה אישית הכי חזק בתולדות האנושות.
"אנחנו יכולים לעצב את המכשיר הזה בצורה שתעצב אותנו להיות אנשים יותר טובים. וזה דבר קסום בעיניי."
מה זה אומר כל זה? שהמאבק על הקשב שלנו הוא לא מאבק בין אנשים טובים לרעים. הוא מאבק בין המטרות הכלכליות של כלכלת הקשב לבין המטרות והכוונות שלנו. ואנחנו יכולים לנצח, אם רק מייחס יותר חשיבות לקשב שלנו כמשיה שצריך לנהל אותו בחוכמה ובכוונה.
עוד חלקים המפרק בפודקאסט.
הטלפון מקליט את הלא-מודע שלנו — כל מה שאנחנו שואלים, מחפשים, גוללים. זה חלון הצצה לתודעה הקולקטיבית שיונג דיבר עליו. אבל הנתונים האלה שייכים לחברות, לא לנו.
תשומת הלב שלנו היא המוצר — בכל פעם שאנחנו "מבלים זמן" בפלטפורמה, אנחנו בעצם עובדים בשבילה. אנחנו מספקים נתונים. אנחנו מייצרים רווח. ואנחנו מושפעים על ידה.
השפע הוא המלכודת — יותר מדי מכל דבר טוב הופך להרסני. ידע, זמינות, נוחות, בחירות, כולם נראים כמתנה. אבל לכולם יש מחיר.
שעמום הוא זכות — הרגעים בין הרגעים, שנלקחו מאיתנו, הם בדיוק הרגעים שבהם הייתי פוגש את עצמי. מעבד. יוצר. חושב. צריך להפסיק "לכבות את הראש" כדי להרגיש מנוחה.
המודעות היא ההתחלה — לא הפסקה, לא דטוקס. פשוט לדעת מה קורה. כי בלי מודעות, אנחנו מבוססים על בחירות שלא בחרנו.
📚 קצת סדר במושגים.
מה זה כלכלת קשב?
כלכלת קשב היא המודל העסקי שבו חברות טכנולוגיה מייצרות רווח מכך שהן לוכדות את תשומת הלב שלנו ומוכרות אותה למפרסמים. ככל שאנחנו מבלים יותר זמן בפלטפורמה, כך הן מרוויחות יותר. המשמעות: האינטרסים שלהן ושלנו לא תמיד מסונכרנים.
מה הלא-מודע הקולקטיבי של יונג קשור לדיגיטל?
יונג תיאר רובד נפשי משותף לכל האנושות, חוויות ודפוסים שחוזרים בתרבויות שונות. המהפכה הדיגיטלית יוצרת לראשונה מאגר עצום של נתוני התנהגות אנושית, חלון הצצה ממשי אל הלא-מודע הקולקטיבי. הבעיה: מי שמחזיק את המאגר הזה לא בהכרח משתמש בו לטובתנו.
למה שפע דיגיטלי הוא בעיה?
המוח האנושי לא מתוכנת לשפע. בסוואנה, שפע של מזון היה נדיר וחשוב לנצל. היום, שפע של ידע, גירויים וזמינות, מפעיל את אותם מנגנוני "בינג'" שפוגעים בנו בטווח הרחוק. אנחנו צורכים ללא הפסקה, ומשלמים מחיר בשינה, קשב, אמפתיה ובריאות נפשית.
מה אני יכול לעשות היום?
צעד אחד: לשבת דקה ולחשוב, מה ה"סם" שלי? מה האפליקציה שמושכת אותי הכי הרבה בלי שבאמת בחרתי בה? לזהות זה ההתחלה. לא צריך לסגור, לא צריך לוותר, רק לדעת.
מתוך הפודקאסט "יחסים עם מסכים" מאת רותם אבניפרק 1 — מבוא לסדרה