שברתי את ההתניות שהטלפון בנה לי בלי ששמתי לב. וזה זמן לגילוי נאות - אני נופל לאותם מלכודות שהמניפולציות הדיגיטליות שמות לכולם, כי אני בן אדם וכלכלת הקשב היא אחד הכוחות הכי חזקים שפועלים היום בעולם.
הנה מה שעשיתי ביום הראשון, מה הופתעתי לגלות על עצמי, ובסוף, צ'קליסט שאתפ יכול להתחיל איתו עוד היום.
ביום הראשון של הדיטוקס ליוו אותי כל הזמן תחושות לא נעימות. כל כמה דקות משהו בי רצה לעזוב, לדחות, לחזור לאוטומט.
במסע שלי לחקר "איזון דיגיטלי" הבנתי שהתחושות האלה הן בדיוק מה שאני מחפש. כמו באימון, זה כואב ובתמורה לאחר מכן, השריר מתחזק. רק שהפעם השריר הוא מנטלי: היכולת לשבת מול אי-נוחות ולדחות סיפוק.
כל פעם שרציתי לברוח, עצרתי. נשמתי, התמקדתי, והזכרתי לעצמי למה אני עושה את זה ומה אני מרוויח בחזרה: להיות יותר אני. להפסיק להתרחק מעצמי ולברוח מהדברים שקשים לי.
הקושי הוא לא תקלה בתהליך. הוא התהליך.
למי אני כותב את זה
לכל מי שמרגיש שאיבד שליטה מול הטלפון, ולא יודע אפילו איפה להתחיל.
כלכלת הקשב חזקה כל כך שהיא בונה לנו הרגלים בלי ששמנו לב (גם אני שם). בטווח הקצר הם מספקים: פותרים בעיה נקודתית, או מסיחים אותנו ממשהו לא נעים. אבל בטווח הארוך אנחנו מאבדים את הקשר עם עצמנו, ונפער פער בין מי שאנחנו רוצים להיות לבין מה שקורה בפועל.
אם נפלתם לבריחה אל הטלפון ואתם רוצים להחזיר בחירה לחיים שלכם, אני כותב את זה למענכם.
אני לא בא להגיד לך שטכנולוגיה זה רע. אני בא לתת לך את קצה החוט: השינוי מתחיל בשבירת אותם דפוסים ממכרים שמדכאים אותנו.
לפני שנוגעים בהגדרות, שבו רגע
זה הצעד שרוב האנשים מדלגים עליו, והוא החשוב מכול. לפני כל דיטוקס, שבו עם עצמכם וכתובו:
אילו הרגלים בטלפון אתם לא אוהבים? מה אתם רוצים לשנות ולשפר? איך אתם מדמיינים את היחסים שלכם עם הטכנולוגיה בעתיד? ומה אתם רוצים להשיג מהדיטוקס הזה? רק אחרי שיש לכם תשובות, מתחילים.
אצלי זה כבר מוטמע, אז קפצתי ישר קדימה: זיהיתי את הטריגרים שלי ואת הדברים שאני לא אוהב, וחתכתי אותם. אאוץ'😜.
מה עשיתי בפועל ביום הראשון
הפכתי את המסך לשחור-לבן, כל הזמן. דרך מצב השינה באנדרואיד. אבל, כשאני באמת צריך צבע, בניווט למשל, אני לוקח הפסקה יזומה של 30 דקות ויש כפתור נוח לזה. הצבע הפך מברירת מחדל לבחירה.
שברתי את האוטומט, החלפתי לאנצ'ר במסך הבית . הממשק שלי היה בנוי בדפוסים שאני עצמי יצרתי, סידור פרקטי שאני אוהב. ודווקא בגלל זה שיניתי אותו. עברתי ל- Niagara Launcher, רשימה פשוטה של אפליקציות ששוברת את ההרגל של הממשק שאני מכיר. בחרתי בו כי אפשר לחזור בקלות לשיטה שלי "עיצוב תומך חיים" אחר כך.
מילאתי את הוויג'ט ב-"Void Fillers". ה-void הוא החלל שנפתח כשאתה מרוויח את הזמן שלך בחזרה מהאפליקציות ששאבו אותו. אם לא תמלא אותו במשהו, חרדה יכולה להתעורר וההתניה הישנה יכולה לחזור. אז בפתקים, מול העיניים בכל פתיחה של הטלפון, יש לי רשימה: לתכנן את החתונה, לכתוב את הספר, לעשות ספורט וכו'. כל הדברים שאני רוצה לעשות אבל "אין לי זמן" אליהם.
חסמתי את מה שמשך הכי חזק, דרך ScreenZen. יוטיוב היה האפליקציה ששאבה הכי הרבה (כבר היה מוגבל לשעות ושחור-לבן, אבל לא מספיק). חסמתי אותו לגמרי. את וואטסאפ הגבלתי ל-30 כניסות ביום, וכל כניסה פותחת עצירה קצרה של חמש שניות עם שאלה אחת: "מה אתה באמת רוצה לעשות עכשיו?" ועידוד לנשום.
מה שהכי הפתיע אותי
גיליתי שהיד שלי הייתה נכנסת לוואטסאפ אוטומטית, בכל פעם שהרמתי את הטלפון. סתם גלילה, כאילו אני מחפש את עצמי או משהו.
החיכוך הקטן של ScreenZen שבר את ההתניה הזאת מהרגע הראשון. לראות את המספר של הכניסות שנותרו יורד, ולקבל את השאלה הזאת כל פעם מחדש. זה החזיר לי בחירה וכוונה. לא ב-100% ותמיד יש לאן להשתפר. אבל המודעות הוגברה.
גיליתי גם דבר על המבנה שלי: הורדתי מהטלפון את הכול, אבל השארתי דברים פתוחים במחשב לצרכים פונקציונליים. המחשב אצלי הוא כלי עבודה, לא בידור. נטפליקס בערב עם בת הזוג זו לא הבעיה שלי, ויוטיוב אני לא צורך דרכו. אז וואטסאפ במחשב נשאר בלי הגבלה, וזה דווקא בסדר: מה שנשבר הוא לא הגישה, אלא הרפלקס לפתוח את הטלפון ולצלול פנימה.
למה דווקא עכשיו
יש לי הרבה יעדים לחצי השנה הקרובה. עברתי לא מעט שינויים גדולים, מרגשים אבל גם מפחידים. והטלפון סיפק לי בדיוק את המוצא לברוח מהם, ובכך הרחיק אותי מהמטרות שלי.
אני רוצה את הבהירות הזאת בחזרה. המשימה הבאה שלי היא לשבת ולכתוב מחדש את החזון והמטרות שלי עד סוף השנה, למפות יעדים ולשלב אותם בלוז, כדי להפסיק לפתוח את היום מבולבל, בלי לדעת לאן אני הולך. להחזיר לעצמי סדר, ארגון והבהירות.
וכבר ביום הראשון זה עבד: בעקבות הדיטוקס עשיתי את הצעד הראשון לכתיבת הספר, דבר שדחיתי חצי שנה.
סייד-נוט כנה: הפסקתי גם להשתמש בגראס. כל הסיפור של דיגיטל דיטוקס הוא בעצם החזרת איזון למערכת: שיקום המוטיבציה דרך המערכת הדופמינית. ואחרי כמה ימים אני כבר מרגיש את זה בגוף: קמתי בבוקר עם מוטיבציה לעשות ספורט ועם מוטיבציה לשפר את איכות החיים שלי.
תחשבו על המנטליות שלכם כמו שריר. כל פעם שאתם עומדים אל מול הקושי במקום לברוח אליו, אתם מחזקים אותו.
תובנה אחת מהיום הראשון
אם תיקחו דבר אחד: ההרגשה של הקושי, החרדה, והרצון ליפול בחזרה לדפוסים שמקלים על הכאב, זה לא האויב. זה מגרש האימונים שלכם.
השרירים המנטליים שלך נבנים בדיוק שם. ובעקבות הדיטוקס אני הולך לחזק המון כאלה: פחות מסך, יותר קריאה, מטרות שמחזקות אותי קוגניטיבית ומקרבות אותי למה שאני באמת רוצה.
הצ'קליסט: איך מתחילים (מהמסע שלי)
שבו וכתובו לפני שאתם מתחילים: מה אתם לא אוהבים ביחסים הנוכחיים, מה הייתם רוצים לשנות, ומה הייתם רוצים להשיג.
כבהו את ההתראות. זה הדבר הקל והמהיר ביותר עם ההשפעה הכי גדולה.
תהפכו את המסך לשחור-לבן. זה מאד עוזר לשבור את הדפוסים הממכרים.
החליפו ממשק למסך הבית (לאונצ'ר) כדי לשבור את האוטומט ולהכניס כוונה לכל כניסה.
בנו רשימת "Void Fillers" ושתיהיה מול העיניים: כדי לזכור מה אתם רוצים להרוויח בחזרה.
השתמשו ב-Screenzen (השקעה כספית קטנה) כדי לחסום ו/או להוסיף חיכוך לאפליקציות שמושכת אתכם הכי חזק.
הפעילו מצב פוקוס בשעות שאתם רוצים להיות נוכחים ומרוכזים.
תחסמו אפליקציות עם קוד, ואם קשה עדיין, תנו את הקוד לחבר.
תמחקו את כל מה שאופציונלי מהפלאפון
זכורו שזו תקופה, לא התנזרות תמידית. המטרה היא התמונה הרחבה יותר: מה אתם רוצים לשנות, ואיך הטכנולוגיה תשרת אתכם, ולא להפך.
הצעד הראשון שלך, היום
אל תנסנסו לעשות הכול בבת אחת. בחרו דבר אחד מהרשימה ועשו אותו עכשיו.
הכי קל להתחיל מכיבוי ההתראות.
ואז שים לב לתחושה שתעלה כשתרצו לחזור לאוטומט. אל תברחו ממנה. תצמחו ממנה, זה הרגע שבו השריר מתחיל להתחזק.
רותם, יום 1 מתוך 30